מיכה דותן

קנאות טריטוריאלית

הרבה סכסוכים בין מדינות נוצרים בגלל מחלוקות טריטוריאליות. חלקם נובעים מסיבות מהותיות: כלכליות, ביטחוניות, או דמוגרפיות, וחלקם נובעים מסיבות עקרוניות, כלומר: היות והשטח היה שלנו מקדמת דנה, אז הוא צריך להמשיך להיות שלנו – גם אם אין לו ערך מהותי (כלכלי, בטחוני, או דמוגרפי).                                   

סכסוך על רקע עקרוני נובע מכך: שהאדמה נחשבת ל"קדושה", והעברתה לעם אחר – כתוצאה ממלחמה או הסדר: נחשבת "לפגיעה בכבוד הלאומי" או "לבגידה". ולכן הגדרת האדמה כקדושה – היא תפיסה לא רציונלית שגורמת סכסוכים מיותרים. אי הרציונליות בתפיסה זו – נובעת מכך: שלא ניתן להצדיק יציאה למלחמה שגם לא בטוח שתביא ניצחון – כדי להשיב אדמה חסרת ערך. בגלל תפיסה זו מוכנים עמים: להשקיע משאבים (כדי להילחם), לספוג אבדות, ולדרדר את איכות החיים לשפל. ולכן הגדרת האדמה כקדושה – כמו כל תפיסה שרירותית: משעבדת את האדם לשימור הטריטוריה – במקום לאפשר לו לחיות ולשגשג. 

כדי למנוע מלחמות מיותרות: אין לראות בקרקע אדמה קדושה – אלא משאב שבא לשרת אותנו, ולהיות מוכנים לוותר על חלק ממנו – אם הוא לא באמת נחוץ לנו! תפיסה חדשה זו: גם יכולה לאפשר מתן קרקעות לעמים שאין להם מדינה – כדי שיוכלו להקים בית לאומי.

שיטת שיפוט חדשה:

בהליך המשפטי יש שני שלבים: פסק דין וגזר דין. פסק הדין קובע: שיש ראיות כדי להרשיע את 

הנאשם, וגזר הדין קובע את העונש. לשופטים יש כישורים כדי לתת פסק דין, אך אין להם כישורים לקבוע את גזר הדין.

כדי לתת פסק דין: על השופטים להבין בדיני ראיות – השכלה שהם רכשו במסגרת לימודי המשפטים. אך כדי לגזור את העונש: הם צריכים כישורים במדעי ההתנהגות (אומנם – יש לשופטים "ניסיון חיים", אך תנסו להתקבל לעבודה עם כישורים מסוג זה…). כדי שלענישה תהיה השפעה מיטבית על העבריין: על העונש להיות מידתי, כלומר לא קטן מידי ולא גדול מידי; כי אם הוא יהיה קטן מידי: הוא לא ירתיע מספיק, אך אם הוא יהיה גדול מידי: זה יתסכל את העבריין ויקטין את המוטיבציה שלו לחזור למוטב.

כדי לתת את העונש במינון הנכון: צריך להבין במדעי ההתנהגות. לשופטים – אין השכלה פורמלית בתחום זה, ולכן בהרבה מקרים הם מגזימים לקולה ובמיוחד לחומרה – דבר שמפחית את יעילות הענישה ואיתה את יעילות המערכת כולה (המשטרה, בתי המשפט, בתי הסוהר, ומערכת השיקום). כדי לפתור את הבעיה: יש להוציא את שלב מתן גזר הדין – מידי השופטים, ולתת אותו למומחים במדעי ההתנהגות: פסיכולוגים, קרימינולוגים, או סוציולוגים. בהתאם לכך: השופטים יוגבלו רק למתן פסק הדין, ואילו גזר הדין ייקבע ע"י מומחים במדעי ההתנהגות – בהתייעצות עם השופטים. שינוי זה: יאפשר מתן עונש מרתיע לעבריין – שיהלום את חומרת העברה, אך ימנע עונש מוגזם שיגדיל את סיכוייו לחזור למוטב.

היות ולשופטים יש נטייה להגזים בגובה העונש – ובמיוחד בעברות חמורות: הוצאת סמכות זו מידיהם גם תביא חיסכון כלכלי! הסיבה לכך היא: שעלות החזקת בתי הסוהר – גבוהה מאוד! עלות יום מאסר אחד לאסיר אחד: שווה ללילה אחד בבית מלון – כפול 365 ימים בשנה – כפול מספר השנים – כפול מספר האסירים. ולכן מתן עונשים מוגזמים ללא צורך – בנוסף לגרימת עוול לעבריינים: מעמיס על המדינה עלויות גבוהות שבאות על חשבון צרכים אחרים! בנוסף לכך: עליית אחוז העבריינים שיחזרו למוטב – כתוצאה מענישה מידתית: תקטין את הנזקים שגורמים אסירים שחוזרים לסורם אחרי שחרורם וגם את העלויות שנובעות מתפיסה והענשה חוזרת. לסיכום – ביטול סמכות השופטים לקבוע את גזר הדין והעברתה למומחים במדעי ההתנהגות: תאפשר ענישה הוגנת, יעילה וחסכונית.

דילוג לתוכן